<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
המצוה ק' להקב"ה צונו שנטבול במי מקוה ואחר נטהר מאיזה מין ממיני הטומאה שנטמאו בה [לשון הר"מ עשין ק"ט, רמב"ם הל' מקואות] והוא אמרו ית' [ויקרא ט"ז כ"ו] ורחץ את כל בשרו במים ואחר יבא אל המחנה, ובאה הקבלה [ערובין ד' ע"ב, ותו"כ ויקרא שם] מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקוה, אלא א"כ יהיו המים נובעים כי אז אין להם שיעור [מקואות פ"א מ"ז מ"ח], כמו שנתבאר בתלמוד זאת המצוה. ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים אשר יטהר בהם נובעים [מקואות פ"א מ"ח] כמו שבא בו הכתוב [ויקרא ט"ו י"ז] במים חיים, ואין הכונה באמרו שהטבילה מצות עשה שיתחייב על כל פנים כמו שיתחייב כל מי שנתעטף בטלית שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה, אמנם ארצה בזה דין טבילה, והיותנו מצווין שמי שירצה ליטהר מטומאתו לא תגיע לו כי אם בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא [תורת כהנים אחרי מות פרשה ט' חלק ג'] ורחץ במים יכול גזרת מלך ת"ל ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה. רומז אל זה העקר שבארתי לך שזה דין בלבד מי שירצה להטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, אמנם שנחייבהו טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה לישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה ימים רבים הרשות בידו. וכבר אמר הכתוב [ויקרא כ"ב ז'] שכל מי שנטמא ויטבול שהוא טהור אבל לא תושלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכזה בא ג"כ בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו מגולה נוגע בשטח המים ואמרו [ערובין ד' ע"ב] כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה נתבאר לך שזאת המצוה והיא מצות טבילה כוללת כל משפטי הטבילה ודיני החציצה ודיני טבול יום ע"כ. וכתב הר"ם בסוף ספר טהרה [רמב"ם פי"א מהל' מקואות הי"ב] דבר ברור וגלוי שהטמאות והטהרות גזרת הכתוב הן ואינם מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החקים, וכן הטבילות וכן הטמאות מכלל החקים, הם שאין הטמאה [טיט או] צואה שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב הוא, והדבר תלוי בכונת הלב, לפיכך אמרו חכמים [חגיגה י"ט ע"א] טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, ואעפ"י כן רמז יש בדבר [כשם] שהמכוין לבו לטהר [חסר מה"ד, כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכון לבו לטהר] נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן הדעות והביא [נפשו] במי הדעת [טהור] הרי הוא אומר [יחזקאל ל"ו כ"ה] וזרקתי עליכם מים וגו' וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ע"כ. וזה שכתב הר"ם שזה איננה מצוה שיתחייב עליה, נמשך לטעם שכתב הר"ם בענין הטמאות פ' מ"ה משלישי [מו"נ ח"ג (פמ"ה) [פמ"ז] שהכונה היתה לשמירה שלא להכנס למקדש תמיד. אמנם קצת מן החכמים [דעת השאילתות שאלתא צ"ו, בה"ג הל' נדה סי' מ"א הלכות ראו סי' ט"ו, ר"ח בתוס' יומא ח' ע"א ד"ה דכו"ע ועוד] אמרו שהטבילה מצוה מחוייבת. ואמ' [יומא ח' ע"א] טבילה בזמנה מצוה. ולפי דעתם יהיה ענין הטמאות להערה כמו שכתבנו, וכן ענין הטבילה. וממה שכתב הר"ם בסוף טהרה נראה שהטבילה להערה. וכבר ידעת מאמרם [שהש"ר פ"א י"ט] למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. ושעור ארבעים סאה זה השעור הלכה למשה מסיני שצריך לגוף האדם [ערובין ד' ע"ב]. אמנם שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין המים בזה יש הערה שיטהר עצמו בלתי חציצה ובלתי דבר מונע, ואמנם מה שבאה הקבלה שאין טובלין במים שאובים להערה שהטהרה היא מה' וזה ידוע. ומה שבאה הלכה למשה מסיני ששלשת לוגין פוסלין המקוה לא נתברר לנו דבר שתנוח בו דעתנו, ומה שהצריכה תורה מים חיים לזב יותר משאר הטמאות, אפשר שהזיבה באדם מורה על שפע החמר וטמאה גדולה, וצריך הערה רבה.
<h2>דף יז.</h2>
המצוה קצ"ג. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ב, הל' מלכים פ"ו הי"ד] צוינו כשיצאו חיילינו למלחמה שנכין דרך חוץ למחנה לצאת העם בו, ולא יהיה כל איש עושה צרכיו בכל מקום ובין המלונות כמו שיעשו שאר האמות. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג י"ג] ויד תהיה לך. ולשון ספרי [דברים פיס' רנ"ז] אין יד אלא מקום שנאמר [ש"א ט"ו י"ב] והנה מציב לו יד.
המצוה קצ"ד. לר"מ [סהמ"צ עשין קצ"ג, מלכים פ"ו הט"ו] צוינו שיהיה לנו כלי חפירה תלוי עם כלי המלחמה לכל מי שבמחנה, כדי לחפור בו מקום לצאת בו בדרך המוכן לזה, ויתכסה הצואה אחר צאתו עד שלא תראה הצואה על פני הארץ כלל במחנה המלחמה בלבד, כמו שאומר בתחלת הפרשה [דברים כ"ג י'] כי תצא מחנה על אויביך. והכתוב שבא בזאת המצוה הוא אמרו [שם שם י"ד] ויתד תהיה לך על אזניך. ולשון ספרי [דברים פיס' רנ"ז] אין אזניך אלא זיונך, ע"כ. ובפמ"א משלישי [מורה נבוכים] ביאר שתי מצות אלו, ז"ל ותקנת יד ויתד, כי מכונת זאת התורה כמו שהודעתיך הנקיון והזהר מן הלכלוכין והמאוסין שלא יהא אדם כבהמות. ובזאת המצוה גם כן חזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה ביניהם כמו שנאמר בסבת זה כי ה' אלקיך מתהלך וגו' [דברים שם ט"ו]. וגלגל ענין אחר ואמר ולא יראה בך וגו' ושב מאחריך, להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מחמת אנשי החיל במחנה כשיארך עמדם חוץ לבתיהם, וצונו ה' ית' בפעולות שיזכרו אותנו שהשכינה שורה בתוכנו, מפני שננצל מהמעשים ההם, ואמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו' עד שבעל קרי צוה להוציאו מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבא אל המחנה [שם כ"ג י"א—י"ב], עד שיהא בלב כל אדם, שהמחנה כמקדש ה' ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבדות והזק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כונתנו הישיר בני אדם לעבודת ה' ולסדר עניניהם כבר הודעתיך שאני אמנם אתך סבת הנראה מן הכתוב, ע"כ. אעפ"י שיש די באור במה שכתב הר"ם, יראה לי הכונה בזה כי בעפוש האויר יתילדו חולאים ויתבלבל השכל, והשכינה מסתלקת, שהאדם מושגת מצד שכלו. וכל שכן שהשכינה מסתלקת בסבת העריות כאמרם [סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר מלמד שהעריות מסלקות השכינה. ולזאת הכונה סמכו רבותינו טהרת מקוה, התפלה, והרחקת ראיית הערוה בזמן התפלה, מאמרו והיה מחניך קדוש, ואמרו ולא יראה בך ערות דבר [ברכות כ"ה ע"א וע"ב]. ומה (שבאר) [שבאה] זאת המצוה בעת המלחמה ולא בכל מקום, כי דבר זה לא יצטרך למצוה, כי ידוע הוא שכל אחד מכין לו להרחיק העפוש ההוא, אמנם במחנה שהמקום צר והעם רב הוא שנצטרכו למצוה אולי לא ירגישו בזה לרוב המית המלחמה. ומה שסמכו רבותינו [כתובות ה' ע"א וע"ב] על פסוק ויתד תהיה לך על אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון ישים אצבעו באזניו. גם אם נאמר על צד הרמז כמו שכתב הר"ם שזה ע"ד מליצת השיר, יש בו הערה מצד ענינו, וזה, כי כמו שהאויר אשר הוא קיום החי, בהפסדו יחליא וימות, כן הדבור וההבנה הטובה שזה קיום הנפש, בהפסדו יחליא הנפש וימיתם. והפסד הדבור הוא מותרי הדברים שאינן הגונים, והזהיר האדם שיתרחק מן העפוש ההוא. והתבונן במאמרם [שם ע"ב] למה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות שאם ישמע אדם וכו', כאלו אמרו שעקר תכונת אברי האדם לתועלת נפשו. ואמרו רבותינו [שבת ל"ג ע"א, כתובות ח' ע"ב] כל המנבל את פיו אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. כונת זה המאמר כי גם הוא בטבעו ישר והוא הגזר דין של שבעים שנה, ויהפך בדבור הנבלה למה שיש בזה מעפוש הנפש והפסדה. כמו שהאדם ישר המזג בטבעו יחלה בסבת עפוש האויר. ולשון ספרי [דברים פיס' רנ"ד] ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות וטמאות הכתוב מדבר ת"ל ערוה, ומנין לרבות עבודה זרה ושפיכות דמים וברכת ה' ת"ל מכל דבר רע, אי מכל דבר רע יכול בטהרות וטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליה [כנענים] מסלקת השכינה כך כל מעשה שגלו עליו כנענים מסלק השכינה, כשהוא אומר [דבר] רע אף בלשון הרע. בזה יש קצת הערה במה שכתבנו, שכלל מצוה זו הפסד הדבור ועפושו, שאין רע ומעופש יותר מלשון הרע, וכן כל כיוצא בזה בדברים האסורים.
<h2>דף יז:</h2>
האזהרה י' לר"ם [סהמ"צ ל"ת י', ע"ז פרק ב' הלכה ג'] הוזהרנו מלנטות אחר עבודה זרה. והתעסק בספריה וספוריה, ר"ל ההתבוננות והעיון באותן ההזיות וההבלים שאמרום מחברי הספרים ההם שהרוחניים הפלניים ירדו על תאר כך וכך, והכוכב הפלוני יוקטר לו ויעמוד לו על תאר כך, ויעשה המעשה הפלוני וכיוצא בזה, כי ההתבוננות באלה המאמרים וההסתכל באלו ההבלים הוא מה שיעורר הפתי לאהבתם ולעבוד אותם [רמב"ם שם] והכתוב אשר הזהיר על זה הענין הוא אמרו [ויק"ר י"ט ד'] אל תפנו אל האלילים ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ז הי"א] אם פונה אחריהם את עושה אותן אלוקות, ושם נאמר ר' יהודה אומר אל תפנו לראותם, ר"ל שאפילו המסתכל בצורת הצלם הנגלית, והתבוננות בעשייתה אינו מותר כדי שלא יאבד חלק מהזמן בחלק ממנה. ובפרק השואל [שבת קמ"ט ע"א] אמ' כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנו עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא א"ר יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. [עי' ש"נ בשבת שם] וכבר נכפלה האזהרה הזאת בזה הענין בעצמו. ר"ל באסור ההסתכלות בעבודה זרה והוא אמרו [דברים י"א ט"ז רמב"ם פ"א ה"א] השמרו לכם פן יפנה לבבכם וסרתם ועבדתם. ר"ל כשיטעה לבך להסתכל בהן יהיה זה מביאך לסור מן הדרך הישר והתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו [דברים ד' י"ט] ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים. שהוא ית' לא הזהיר שישא אדם עיניו ויביט אותן. ואמנם הזהיר על מה שייחסו אליהם עובדיהם בעין הלב. וכן אמרו [שם י"ב ל'] ופן תדרוש לאלקיהם לאמר איכה יעבדו הגוים וגו'. הזהיר מלשאול על איכות עבודתם, אפילו שלא יעבדם שזה כלו מביא לטעות אחריהם. ודע שהעובר על זה הענין חייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרת מצוה זו מבוארת במה שכתב הר"ם ורבותינו כללו כל זה במאמרם אל תפנו אל מדעתכם, כי הפונה אחר האלילים וימשך אחריהם מפנה אל מדעתו. ומה שכתב הר"ם שיש מלקות בזאת האזהרה כבר באר בהלכות עבודה זרה [רמב"ם שם] שזהו כשפונה אחריה בדרך שהוא עושה מעשה. וכאשר תתבונן בענין אזהרת עבודה זרה תמצא שיש מהן אזהרות שאין בענינם שום עבודה, אבל נאסרו להרחקה, כגון עשיית הצורות ואפילו לנוי [שם ה"ב] וההסתכלות בה או בספרים אשר חברו מחברי הספרים בהורדת הרוחניים לכונה שכתב הר"ם. ומה שבארו רבותינו [ר"ה כ"ד ע"ב וש"נ] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. נאמר בעשיית הצורות לדעת עניני התנועות לעמוד על אמתת החכמה ההיא, לא שיהיה מותר ללמוד ולהבין בספרים המחוברים בענין הורדת הרוחנים, והוא ספר רפואות שגנז חזקיהו [ברכות י' ע"ב] כמו שיתבאר [אזהרה ל"ב] וכן מותר ללמוד מעניני הכשוף להבין ולהורות בצד מה מפני שאין בו רושם עבודה זרה כלל כמו שיתבאר.
האזהרה שכ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"א, הל' שבת פכ"ז ה"א] הוזהרנו מלהלך בשבת חוץ לתחום. והוא אמרו [שמות ט"ז כ"ט] אל יצא איש ממקומו. ובאה הקבלה [סוטה נ"ז ע"ב] שגבול ההליכה שהיא אסורה הוא מה שיוסיף על אלפים אמה חוץ לעיר, ואפילו אצבע אחת, והליכת אלפים אמה לכל רוח מותר. ולשון מכילתא [בשלח מסכתא דויסע פ"ה] אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה. ובגמ' ערובין אמרו לוקין על אסור תחומין דבר תורה, ע"כ. כונת אזהרה זו לפי שההליכה אינה בכלל המלאכות ואלו לא נאסר זה אלא ביחוד, היה מותר ללכת בכל מקום שירצה, ואם כן בטלה כונת השביתה, כי לא יתעורר האדם במה שצריך להתעורר בענין השבת שהוא הולך לעסקיו. ולפי כונה זו באר ר' עקיבא [סוטה שם] אל יצא איש ממקומו שלא יצא חוץ לאלפים אמה, כי אלפים אמה הוא הנתן למגרשי הערים, ואם יוכל לצאת לחוץ ילך לעסקיו ויבטל כונת השביתה. אמנם עד אלפים אמה דרך בני אדם לטייל והטיול הוא שמחת הנפש ותועלת גם כן למתעסקים בחכמה. אמנם לפי פסק הריא"ף והר"ם [רי"ף סוף פ"א דערובין, רמב"ם פכ"ז ה"א וה"ב] ורוב מן הגאונים לא הוזהרנו מן התורה אלא לצאת חוץ לשלש פרסאות כנגד מחנה ישראל. ותהיה הכונה בזה שאחד מן המחנה ילך מן הקצה, כי כל המדינה הוא מקום טיול מיוחד לא לכונת עסק, גם כי בהליכת ג' פרסאות לא תבטל כונת השביתה, ורבים מהטיילים ילכו לטייל כשיעור זה להנהיג הבריאות. אמנם מדבריהם אסור לצאת חוץ לאלפים אמה, לכונה שכתבנו.
<h2>דף נד.</h2>
המצוה הד' תלמוד תורה, שנאמר [דברים ו' ז'] ושננתם לבניך ונאמר [שם י"א י"ט] ולמדתם ועשיתם כבר בארנו בפתיחתנו שיש מן המצות שהן עקריות ואחרות משרתות להן, וידוע כי אמונת מציאות ה' ויחודו ואהבתו על דרך האמת הן עקריות. אמנם שתלמוד תורה היא משרתת לדעת אמתתו ויחודו ואהבתו, על זה מבואר במעט עיון, כמו שבארנו במצוה הקודמת שאהבה תגיע עם דעות התורה הכוללות השגת מציאות הבורא על אמתתה. והתועלת הנמצא בענין מצוה זו לכל, מבואר, כי רוב בני אדם גם אם לא יגיעם תכלית השלמות ממנה, הנה תועילם במה שיתנהגו על פי דרכי התורה ומצותיה, ומצא להם למה שיצטרכו לו לשלמות גופם והנהגה מדינית שהיא השלמות הראשון. ואיש דעת אשר רוח אלקים בו, יתן את לבו לדרוש ולתור בחכמות למען ישיג דרכי המצות על אמתתן, שהתכלית בה להשכיל ולדעת את ה' ואז יבין יראת ה' ודעת קדושים ימצא. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו בירושלמי דפאה [פרק א' ה"א] על אמרם ותלמוד תורה כנגד כולן, כתוב אחד אומר [ו]כל חפציך לא ישוו בה וכתוב כל חפצים לא ישוו בה, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים אלו דברי תורה. וכתוב כי באלה חפצתי. ובב"ר [פל"ה ג'] חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפצי וחפציך לא ישוו בה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וכן אמרו במקום אחר [פסחים נ' ע"ב] כתוב [ירמיה ט' כ"ג] כי גדול עד שמים וכתוב [תהלים נ"ז י"א] כי גדול מעל שמים, כאן בעושים לשמה כאן בעושין שלא לשמה. וענין זה כבר בארנוהו פעמים שהגדלת החסד במין האדם הוא באשר בראו בצלמו. ואמרו, שהעוסק בתורה שלא לשמה גם אם לא ישיג תכליתה או יעסוק בה לתועלת דמיוני, חסד ה' אתו עד שמים, במה שישיג משלמות הראשון כמו שבארנו. אמנם העוסק לשמה, והוא להשיג תכליתה, חסד ה' אתו, גדול מעל שמים, במה שישיג מן הדעות האמתיות וידבק בה' ויחיה לעולם. ומפני שהתועלת האמתי, ר"ל השלמות האחרון קרוב בלב האדם עם עסקו בתורה ובמצות, אמרו רבותינו [פסחים מ' ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב וש"נ] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם מאמרם [ברכות י"ז ע"א] בעוסק בתורה שלא לשמה נח לו שלא נברא, הוא כשאין מעשיו נמשכין אחר חכמתו, כמו שמבואר שם שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה. ומפני שהשגת הדעות האמתיות וידיעת אפני החכמות הצריכות להבין ולדעת אמתת מציאות ה' יצטרכו לזמן רב מפני ההקדמות וההצעות הצריכות לזה, נאמר בתורה [דברים ד' ט'] ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ונאמר בנביאים [יהושע א' ח'] והגית בו יומם ולילה. ואמרו חכמים [פאה פ"א מ"א] שהתלמוד תורה אין לו שיעור, ואמרו [ברכות ס"ג ע"ב] אין ד"ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, רמזו זה מפסוק [במדבר י"ט י"ד] זאת התורה אדם כי ימות באהל, הכונה בו שימית עצמו באהלי החכמה. עם הכונה בזה גם כן כי מאשר שכל האדם דבק בחמר, למען לא ישעה בדברי שקר תעתועיו, צריך שיהיו דברי תורה על לבבו ונגד עיניו תמיד, וזהו ההגייה יומם ולילה כי ההגיה הוא בלב. והכונה בזה שבכל דרכיו ידע את ה' גם בעת השתמשו בצרכי הגוף. וזאת כונת אדון החכמים במאמרו [משלי ג' ו'] בכל דרכיך דעהו, והפליגו רבותינו במאמר זה ואמרו [ברכות שם] ואפילו לדבר עברה, והיא הכונה שאמרנו. ומאשר הידיעה בדברי תורה צריך בה עיון שכלי וישוב הדעת, משלמות תלמוד תורה הוא שיבטל אדם קצת מן התלמוד להתעסק לצריך לו לחיי גופו, ולפיכך היה אומר החכם לתלמידיו [שם ל"ה ע"ב] במטותא מנייכו לא תיתו לקמאי לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, מפני שזמנים אלו ימי הקציר והבציר. ולמען יהיה לבו נכון בטוח שלא יעמוד בהרהור אמרו חכמים [קדושין כ"ט ע"ב, מנחות ק"י ע"א] שישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. ואמרו [יומא ע"ב ע"ב, מנחות שם] יראת ה' טהורה [תהלים י"ט י'] זה הלומד תורה בטהרה שנושא אשה ואח"כ לומד תורה, אמנם מי שכח שכלו יגבר ולא יירא מהרהור אמרו [קדושין שם הא לן והא להו] ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. וכן במקום שדרך האנשים להתעסק בצרכי הבית עוסק בתורה ואח"כ נושא אשה למען לא יהיה טרוד בצרכי הבית. ומאשר האדם יותר פנוי לעסוק בתורה בלילות כי אז ינוח מן העסק והטרדות אמרו חכמים [שמ"ר פמ"ז ה', איכ"ר פ"ב י"ט] שאין רנה של תורה אלא בלילה. ומה שנראה במקצת מאמרים מדברי רבותינו כי העסק והעיון ביום הוא היותר זך אמרו [ערובין ס"ה ע"א] הני דיממא אנון. זה אמת מבואר לפי חכמת הטבע כי המתעסק בתורה קצת שעות היום שהם ממשלת הדם והאדומה הוא היותר טוב לבעלי העיון למי שאין לבו טרוד. אמנם זמן הפנאי לכל הוא בלילה, וצריך אדם שלא יאבד שעה אחת לדברים בטלים ויעסוק בתורה בלילות [רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג] ומי שלבו פנוי ואין לו טרדה כלל מצותה ביום ובלילה. ומאשר פעמים רבים יקרה גם לזכי השכל שגגה מצד לאות או מחשבה או דמיון יבדיל בינו ובין האמת, ויקרה לפעמים כי איש אחד גם אם איננו גדול בחכמה ובעיון כמוהו יישירהו אל הדעת האמתי [עי' ב"ב י"ב ע"ב ודילמא כסומא בארובה] וגם אם עם המשא מתן יתבררו ויתלבנו הדברים צוו החכמים [ברכות ס"ג ע"ב, תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] שלא ילמוד יחידי, ורמזו זה בפסוק [ירמי' נ' ל"ו] חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו [וכו'], ולא עוד אלא שחוטאין שנאמר [במדבר י"ב י"א] אשר נואלנו ואשר חטאנו. הכונה באמרו מטפשין מבוארת במה כי לפעמים יוליד תולדות בלתי אמתיות. אמנם אמרו אלא שחוטאין, לפי שלפעמים יהיה זה בדבר שיש בו חטא ועון, כאשר יצייר בלבו דעת בלתי אמתי, ויותר אם למד דעת את העם על פי הציור ההוא, או אם יהיה בענין האסורים יורה התר במה שיש בו אסור, גם הוא בעצמו יחטא בזה. ומכל אלו המכשולות ינצל עם החכמה הטובה יוציאו הענין לאור, גם אם לא יצא הדבר לאור ימצאו מקום הספק וישמרו מהכשל. וכבר ידעת אמרם [ברכות מ"ג ע"ב] בענין השדים לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, לשלשה אינו נראה ואינו מזיק. כי השלישי הוא מכריע ביניהם ולא יעשו הנחה בלתי צודקת. והבאנו הנה זה המאמר למשל אם אפשר שיהיה הדבר כפשטו, אמנם הוא מועיל מאד לענין כונתנו. אמנם על חברת השנים אמר שלמה דרך משל [קהלת י"ד ט'] טובים השנים מן האחד וכונת מאמר זה שאמרנו אינו אלא במי שימצא חבר שיוכל לשאת ולתת עמו, אמנם אם לא ימצא חבר יעסוק בתורה ואפילו ביחידי, וכבר ידעת אמרם [ברכות ו' ע"א] שאחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר [שמות כ' כ"ד] בכל מקום אשר אזכיר את שמי. אמנם החלוק אשר בין אחד לשנים כבר בארו באמרם [שם] ששנים מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, וזה מבואר במה שכתבנו בהיותם מסכימים על האמת. ולמען יבין וישכיל האדם דברי התורה על אמתתן אמרו [עי' מגילה כ"ח סע"א ותוס' ב"ב ג' ע"ב ד"ה ועייליה] אין ישנים בבית המדרש, ואמרו [סנהדרין ע"א ע"א] כל המתנמנם תורתו נעשית קרעים קרעים שנאמר [משלי כ"ג כ"א] וקרעים תלביש נומה, התבונן בהפלגת הרמז שהוציאו מזה הפסוק באמרם "חכמתו נעשית קרעים קרעים" כי זה אמת, כי מי שלא יהיה לבו ער לא יודע הקשר הענינים ולא יזכירם יחד כדי שידע הסתירות ואז יהיה חכמתו קרעים. ולעורר עצמו למען יבין באותיות ובתיבות צריך אדם שיוציא דברי תורה בפיו אמרו [ערובין נ"ד ע"א] אין דברי תורה מתקיימים אלא למוציאיהם בפה. אמנם מאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] העוסק בדברי תורה בצנעא מתחכם שנאמר [משלי י"א ב'] ואת צנועים חכמה. הכונה בו שיהיה לו מקום מיוחד להתבוננות העיון כדי שלא יהיה לו טרדה בדבר מה עם הדרכים שכבר כתבנו. ולמען יצא דבר אמתות התורה על בריו אמרו חכמים שישנה אדם הענין פעמים רבות, וזה דבר ידוע כי כל אשר יוסיף האדם לעיין בדבר אחד יוסיף בו דעת ועיון אמתי, ואמרו על צד ההפלגה [חגיגה ט' ב'] אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד. ועם היגיעה בו תתאמת שלמות התורה ומצותיה, אמרו [ספרי דברים פמ"ח בר"ר פ"א י"ד] אם רק הוא למה שאין אתם יגעים בו, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו.
ומאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] ברית כרותה שכל היגע בתלמוד אינו משכח, זה מבואר שעם היגיעה ישיג הדעות האמתיות והענינים האלקיים שלא ימצאם השכחה, כמו שבאר הר"ם [רמב"ם הלכ' ת"ת פ"ג הי"ב] באמרם ותלמודו מתקיים בידו. ואשר התכלית בתורה העיון בכל חלקיה, למען תודע אמתתה והוא המתואר בשם "תלמוד" [עי' אגרת רש"ג והקדמת הרמב"ם ליד החזקה. וברמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"י] אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א, ע"ז י"ט ע"ב] שישלש אדם זמן למודו בכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. המקרא היא הקודמת, ואחר המשנה שנעשית ע"י הקבלה בענין המצות במאמרים קצרים, ואחר התלמוד שבא לברר ולהרחיב על דברי המשנה ולהבין דבר מתוך דבר. וכתב הר"ם [הל' ת"ת פ"א הי"ב] שבכלל התלמוד ענין החכמות הנקרא "פרדס" וה בתחלת תלמודו, אבל כשיגדל בחכמה יהיה כל השתדלותו בדברים העיונים הוא הנקרא תלמוד, ויקרא בעתים מזומנים בתורה שבכתב ובדברי השמועה ע"כ. ואפשר שזהו שאמרו רבותינו [סוטה מ"ד ע"א] הכין בחוץ מלאכתך [משלי כ"ג כ"ז] זה מקרא, ועתדה בשדה לך זו משנה, אחר ובנית ביתיך זה תלמוד, ובענין אחר אמרו [סנהדרין נ"א ע"ב, ע"א ע"א, זבחים מ"ה ע"א] ועתדה בשדה לך זו משנה ותלמוד אחר ובנית ביתך זה דרוש וקבל שכר, דבר ידוע הוא שעם הדרישה וההשתדלות בתורה ובחכמה סוף השכר הנצחי לבא, והוא בנין בית האלקים ואם רבותינו בארו זה דרוש וקבל שכר העסק בתלמוד בקדשים ובדברים שאינן נוהגים בזמן הזה [סנהדרין נ"א ע"ב לגבי שריפה חמורה, ושם ע"א ע"א לגבי סורר ומורה, וזבחים מ"ה ע"א לענין פגול] הכל כונה אחת שהכל צריך לשלמות נפש האדם כמו שאמרנו. ולפי שהתורה משלמת נפש האדם והיא צורת נפשו הקיימת, אמרו [תנחומא תבא א' תנ"ב שם] כל העוסק בתורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו שנאמר [דברים ד' י"ד] ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ, לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם, מכאן אמרו מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו. ומפני שחכמת התורה היא מתת הנפש שבה תחיה, אמר אדון החכמים [משלי ח' ל"ו] על כל חוטא בחכמה וחוטא חומס נפשו. ויקרא "חוטא" אם בהחטיאו כונת התורה והמצות, או בהתרשלו מן הלמוד והעיון. ולזה לפי שכל מצות התורה וכונותיה צריכות לחיי הנפש, אמרו [אבות פ"ג מ"ח, מנחות צ"ט ע"ב] כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר [דברים ד' ט'] רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח [את] הדברים.
ומשלמות מצוה זו ר"ל תלמוד תורה שילמוד אותה וילמדנה לאחרים, והוא השלמות הגמור בתורה, וכל שאינו מלמדה חוטא לנפשו אמרו [סנהדרין צ"ט ע"א] כל הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א] הכונה בו שאחר שה' נתנה לו להועילנו בה נשתדל להיטיב לאחרים כאשר השגנו ממנו, ואם לאו הוא בזה דבר ה'. ועוד כי כאשר ילמד לאחרים יוסיף לדעת ד"ת על אמתתן. אמרו רבותינו [תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] הרבה למדתי מרבותי ומחברי, ומתלמידי יותר מכלם. והכונה בזה מבוארת, ולפי שצורת האדם היא הקיימת והנצחית אשר יקנה האדם עם הלמוד והעיון, אמרו [סנהדרין צ"ט ע"ב] שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ולזה נקראו [ספרי ואתחנן פיס' ל"ד רמב"ם ת"ת פ"א ה"ב וסהמ"צ עשין י"א] התלמידים בנים מפני שעשה לו את הנפש שהוא עקר תולדתו. ואעפ"י שמצוה מן התורה ללמד לאחרים באה המצוה ביחוד לבן ובן לבן, לבאר שבנו קודם לבן בנו ובן בנו לאחרים [רמב"ם שם] והכונה בזה מבוארת שאחר שלמות עצמו הוא חייב להשלים הבן הבא מכח האב ואונו, ולזאת הכונה חייב אדם לבנו בכמה דברים מהן מן התורה ומהן מן הקבלה, אמרו [קדושין כ"ט ע"א] מצוה על האב למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו בנהר. אמנם המילה המצוה על האב המולידו לכונה המכוונת בו כמו שיתבאר במקומו [מצוה י"ד]. וכן לפדותו למען יתעורר שהכל מה' כמו שיתבאר במקומו [מצוה ט"ו]. אמנם להשיאו אשה, להמציא המין אשר תכליתו לעבודת ה', וללמדו אומנות, אשר בו יחיה, ועם ידיעת האומנות ישיג צרכי גופו וימצא פנאי לעסוק בתורה. אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"ב] כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וסוף שהוא מלסטם הבריות, כי כאשר לא ישיג כדי חייו ימשכנו טבעו לגזול ולטרוף טרף כבהמות הטורפות, ועל זה אמרו [קדושין כ"ט ע"א] כל שאין מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. ומא[ו]שר האומנות הוא לסבת חיי הנפש כמו שכתבנו אמרו רבותינו במסכת פאה [ירושלמי פאה פ"א ה"א] ובחרת בחיים [דברים ל' י"ט] זה אומנות, וי"א אף להשיטו בנהר כדי להצילו מן הפגעים והמקרים ולקח היותר מצוי. נשוב לכונתנו בענין המצוה, אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א] כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, וכתוב [דברים ד' ט'] והודעתם לבניך וסמיך ליה [שם שם י'] יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, הכונה בזה לפי שבטבע האדם ללמד דעת את בנו ולהמציא לו דעות אמתיות בכל דרכי החקירה אמרו שהוא כאלו קבלה מהר סיני, כי בדרך זאת תהיה התורה מקובלת בדקדוק איש מפי איש עד סיני, עם מה שיורה פשט המאמר ששכר המלמד את בנו תורה גדול. ומאשר האדם נברא בעבור צלמו, וחייב האדם להטיב לעצמו קודם שייטיב לאחרים אמרו [קדושין כ"ט ע"ב] שאם היה הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ומפני שעקר התלמוד העיון וההשגה האמתית אמרו [שם] שאם היה בנו יותר ממולא בתלמוד ממנו בנו קודם.
כבר בארנו שחלק גדול מענין מצוה זו ללמד לאחרים תורה, ואמרו רבותינו שלא ילמד אותה בשכר אמרו [נדרים ל"ז ע"א] מה אני בחנם אף אתם בחנם, והתנו דבר זה בתורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב מותר ללמד בשכר אמרו [נדרים שם] זה בשכר פסוק הטעמים. התבונן בטוב מאמרם, שתורה שבע"פ שהמכוון בה הבנת דברי התורה על שלמותה ועל אמתתה אשר זה עיון שכלי הנאצל מן העליונים, על זה אמר מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומאשר העקר בתורה העיון והדקדוק, אמרו רבותינו [גיטין ס' ע"ב] על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [שמות ל"ד כ"ז] לא כרת הקב"ה לישראל ברית אלא בתורה שבע"פ, וזה מבואר הכונה במה שכתבתי. אמנם שכר פסוק הטעמים שהוא ידיעת החמרי הוא כשאר האומניות שלומד אותם האדם לחיי גופו, על כן אמרו שמותר ללמדם בשכר. ואעפ"י שתורה שבעל פה אסור ללמדם בשכר, אם לא ימצא אדם שילמדנו בחנם ילמוד בשכר [בכורות כ"ט ע"א] שנאמר [משלי כ"ג כ"ג] אמת קנה ואל תמכור. ומאשר אין תכלית התורה להנאת הגוף ולא לכבוד כמו שבארנו במצות אהבה [מצוה ב'] אסרו חכמים ליהנות ממנו ואמרו [עבודה זרה ג' ע"ב] כל הנהנה מן התורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר. ואעפ"י שתכלית התורה לכונת שלמותה אל יאמר איש אשר קצרה יד עיונו בטבע הבדל יבדילני ה' משלמות התורה ואפנה עצמי למלאכות או לקבוץ הממון, כי זה דבר ידוע כי עם הידיעה [אולי צריך לתקן, היגיעה] בה ימצא חיים לנפשו. אמרו רבותינו [מגילה ו' ע"ב] יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. ואם דל הוא ואין ידו משגת לחיי גופו אל יאמר עמל חיי גופי תיגעני לבלי אהיה עמל בתורה, כי מי שנתן לו האלקים לב לדעת יתן לכל זמן. הלא תראה רבותינו הקדושים מהם היו חוטבי עצים ושואבי מים ומהם היו מן החכמים הגדולים שבחכמת התורה [לשון הרמב"ם פ"א מת"ת ה"ט, ועי' פי' הר"מ לאבות פ"ד מ"ה] ואמרו ג"כ הלל מחייב את העניים כמו שמבאר במסכת יומא [ל"ה ע"ב] ואם יעשר ויקום חילו, אל יאמר טרדת לבבי וקניני אינו מניח לי ללמוד ולעיין בחכמת התורה, כי כאשר יביט בעין שכלו הבטה אמתית ידע שהטרדה ההיא בקניניו דבר בטל ואפס, וטוב (יניחה) [יעשה] לקנות חיים לנפשו שהוא קנין נצחי אמרו רבותינו [אבות פ"ד מ"ט] כל המבטל התורה מעשר סופו לבטלה מעני וכל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ואמרו [יומא שם] ג"כ ר' אליעזר בן חרסום מחייב העשירים. וכבר בארנו שכונת תלמוד תורה היא השכל וידוע ה', ובארנו פעמים רבות ששם "תורה" נאמר על השכלים, ולפי זה הדרך שנבאר מאמר אחד מדברי רבותינו שנראה זר בתחלת העיון והוא אמרם [עבודה זרה ג' ע"ב בשינויים] שהקב"ה יושב ועוסק בתורה וזה לשון המאמר. שתים עשרה שעות [הוו] היום ג' ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלישית יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעיות יושב ומצחק עם לויתן, ומשחרב בית המקדש שאין צחוק לפני הקב"ה ברביעיות מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן, מעיקרא מאן מגמר להו מטטרון ששמו כשם רבו. ואי בעית אימא הא והא עביד. התבונן בהפלגת משל זה החכם. חלק המציאות לד' חלקים ויחס הכל אל פעולת ה' לפי שהוא סבת הכל והפועל האמתי, ואמר על עולם המלאכים יושב ועוסק בתורה, שהעסק ההוא כלו תורה ר"ל דעות אמתיות. ועל עולם הגלגלים אמר יושב ודן, כלומר שיעשו תנועתם ומהלכם כפי סדרם, וזה קרא דין ומשפט לפי שבסבת תנועתם יראו משפטי אלקים בארץ. ואמר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים להשגחת ה' בתחתונים עם היות אישיהם הווים נפסדים לעולם המינין קיימים. ועל עולם תחתון, ר"ל עולם ההויה וההפסד אמר יושב וזן, שמכין טרף לכל. ועל מין האדם שהוא "עולם קטן" בפני עצמו אמר יושב ומשחק עם לויתן, וקראו לויתן להיותו מחובר מחמר וצורה משכלת. וקרא השפעת השפע השכל והנבואה שחוק. ולא יפלא בעיניך לשון שחוק בזה כי כן נשתמשו בו החכמים והנביאים אמרם [תהלים ל"ה ט'] ישמח ישראל בעושיו תגיל בה', וכן וששתי בציון וגלתי בירושלם [ישעי' ס"ה י"ט] משחרב בית המקדש כי אין שחוק לפני הקב"ה כי בעונותינו אבדה חכמת חכמינו ונסתלקה הנבואה שהיא השמחה האמתית שמתענגים החכמים והנביאים מזיו כבוד השם. ואמר יושב ומלמד תנוקות, קרא השפעת השכל למוד תנוקות, מפני שהיא קטנה כנגד השפעת הנבואה. ויחס השפע ההוא אל "מטטרון" ששמו כשם רבו, שהוא השכל הפועל וזה כדעת קצת מן החכמים שאומרים שהשפעת השכל מן השכל הפועל, והשפעת הנבואה נאצלת על צד הפלאי מאת הבורא [עי' מו"נ ח"ב פל"ו ופל"ז], ואל יהיה זר בעיניך כאשר חלקנו המציאות לד' חלקים כי כן חלקו נעים זמירות ישראל, אמר [תהילים ק"ג כ'—כ"ב] ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושה רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה'. אמר על עולם המלאכים "מלאכיו" שהם המלאכים המודיעים רצון ה' בכל המציאות, ואמר עליהם לשמוע בקול דברו שהם הקרובים לו אשר ישמעו בקולו. ואמרו על עולם התחתון "מעשיו", ייחד להם מעשה שהשם פועל בהם תמיד ע"י משרתיו, ויחס הנה מקומות ממשלתו להודיע כי ממשלת ה' בכל, כפסוק [שם י"ט] ומלכותו בכל משלה, ואמרו "ברכו" כטעם הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו', [שם קמ"ח ז'] שמצד בריאתם ופעולתם יודע שהכל פעולות ה' ובהם יהללוהו ברואיו. ואמר ברכי נפשי את ה', על נפש האדם שהוא מין בפני עצמו, ויש לו הלול וברכה מיוחדת שהם ישיגו פעולותיו אשר בהם יברכוהו ויהללוהו.
<h2>דף סג.</h2>
המצוה כ"ח להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד [סהמ"צ עשין כ"ט. רמב"ם תמידין ומוספין פרק ב' ה"א—ז'], שנאמר [ויקרא ו' ה'] אש תמיד תוקד על המזבח וגו'. סדר המערכה עורכין בבקר עצים ועושין מערכה גדולה של אש, ומצוה לעלות עם שני גזרים עצים בתמיד של שחר יתר על עצי המערכה [תמיד כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. וכן מוסיפין שני גזרין עם תמיד של בין הערבים [יומא כ"ו ע"ב]. ועושין מערכה אחרת מלבד המערכה הגדולה שממנה לוקחים נר במחתה להקטיר קטרת [שם מ"ג ע"ב, מ"ה ע"א, רמב"ם שם ה"ד]. ומערכה שלישית אין עליה כלום לקיים מצות האש שנאמר [ויקרא ו' ו'] אש תמיד תוקד. ענין מצוה זו מבוארת במה שהיה צריך לתמידין ולשאר קרבנות, ואפשר שהכונה להיות בו האש תמיד ככונת הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ה] בענין הקטרת שהאש שורף ומעביר כל עפוש וכל ריח רע, וגם לגדולת המזבח ומעלתו כדרך בתי המלכים. ואפשר שיש הערה בסוד המערכות. ובמה שאמרו רבותינו [יומא כ"א ע"ב] אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, למכוון בענין הקרבנות, לכליון כחות הגוף ולהערה נפשית, ואעפ"י שהאש ההוא מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שעם ההערה באש יורד אש מן השמים, צריך אש ההדיוט שהוא המוציא שכלו מן הכח אל הפועל בהערתו ופעולתו.
<h2>דף סד.</h2>
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ע"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
<h2>דף צו.</h2>
האזהרה שי"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ג, ממרים פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלהוסיף בתורה לא בכתוב ולא במקובל. והוא אמרו יתעלה [דברים י"ג א'] לא תוסיף עליו, ובבאור אמרו במקומות [ר"ה כ"ח ע"ב וש"נ, זבחים פ' ע"א ועוד]. עובר על בל תוסיף עברת על בל תוסיף.
האזהרה שי"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ד, ממרים פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלגרוע מן התורה לא מן הכתוב ולא מן המקובל. והוא אמרו [דברים י"ג א'] ולא תגרע ממנו. ובמקומות אמרו [צריך לתקן ובכמה מקומות אמרו נמצא עובר כו'. עיין סנהדרין כ"ח ע"ב ועוד] גם כן עובר על בל תגרע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לשלמות התורה, וידוע הוא שהדבר השלם לא יקבל התוספת והחסרון וזהו גדר השלם הגמור. ומה שבאה הקבלה האמתית שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין [יבמות צ' ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א], וכן הנביא מבטל מצוה מאמרו אליו תשמעון [יבמות שם, רמב"ם יסודי התורה פ"ט ה"ג, דברים י"ח ט"ו] כמו שבארנו במקום המצוה [מצות עשה ק"ט קס"ו] וכן בית דין הגדול. דע כי אין תוספת לכל דברי התורה ולא חסרון רק הכונה בו להעמיד התורה על שלמותה, ולפי זה הדרך באו הגדרים. וכל זה בכלל במצות אליו תשמעון ובאזהרת לא תסור מן הדבר אשר וגו', אם כן איננו תוספת ולא גרעון על מצות התורה [רמב"ם ממרים פ"ב ה"ט]. וגם הדבר ההוא שנצטוינו לשמוע מהנביא ולעשות על פי התורה אשר יורו ב"ד הגדול ושלא לסור מדבריהם איננו לחסר ולא לגרוע על מצות התורה, ר"ל שיחסרו מצוה אחת לעולם או יוסיפוה. רק מה שיצטרך לפי שעה. כי מה שאמר מכין ועונשין שלא כדין הוא לפי הצריך לפי המקומות והזמן לא שיקבעו כן הלכה לדורות. וכן מבטלין מצות עשה או מצות לא תעשה להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל לפי מה שהשעה צריכה, לא שיהיה הדבר קבוע כתב הר"ם בהלכות ממרים פ"ב [ה"ד] כשם שהרופא חותך ידו ורגלו של זה כדי שיחיה כלו כך ב"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כלם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים [יומא פ"ג ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ע"כ. וצריך שנבאר עתה מאמר רבותינו [מגילה י"ד ע"א]. מ"ח נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממגלת אסתר, ומאי דרוש מעבדות לחרות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש. וזה שלא תחשוב שיהא מגלת אסתר תוספת על דברי תורה, כי כבר אמרנו שלא יוכלו להוסיף ולגרוע אלא לפי שעה, אמנם הכונה בו שלא גזרו דבר ולא תקנו דבר שיכתב שנראה כתוספת על דברי תורה רק מגלת אסתר, ובארו שאין זה תוספת אלא באור אחד מד"ת, והוא אמרם מאי דרוש. כי כאשר ראו מצות [עשה ק"נ] והגדת לבנך שהיא מצוה להגיד לבנים מה שעשה ה' לנו כדי להודיעם אמתת ההשגחה שהיא יסוד תורתנו, יכנס תחת מצוה זו גם כן כל נס שיעשה לנו ה', שנספר לבנינו ונכתבנו לספר לדורות ואין זה תוספת אך נכנס תחת והגדת לבנך.
